מדוע אנו דוחים למחר את מה שאפשר לעשות היום. המדריך (המקוצר) לדחיינים.

 

יש הרבה דברים שאנו רוצים לעשות ולהשיג. למרות שאנשים יודעים שעשיית דבר מסוים הוא לטובתם האישית, הרבה מהם דוחים אותו לאח"כ, למחר, לשבוע הבא, לשנה הבאה שוב ושוב ושוב. זה יכול להיות חיפוש עבודה חדשה, לסיים כתיבת דוחות, להירשם ללימודים, להירשם לחוג, לעשות ספורט, לקרוא את הספר ההוא, לצאת לטיול שחולמים עליו כבר שנתיים ומה לא.

 

אז מה עומד מאחורי הדחייה הלא רציונלית הזאת?

 

 

למרות שאנשים יודעים שהשלמת המטלה היא לטובתם האישית, והעשייה אף תגרום להם תחושת סיפוק והנאה, עדיין רבים נמנעים מכך. כשחושבים על המטלה פתאום עולה תחושה של אי-נוחות, חוסר חשק, חוסר כוח, חוסר אנרגיה, לפעמים עצבנות, לפעמים חששות. פתאום עולים הקולות המוכרים - 'אין לי כוח לזה עכשיו', 'זה יכול לחכות לאח"כ', 'אני בדיוק צריך לעשות משהו אחר עכשיו', 'אני לא בmood הנכון עכשיו', 'זה קשה מדי', 'זה מעצבן', 'לא יצא מזה כלום', 'זה לא הוגן שאני צריך בכלל לעשות את זה', 'לא נורא, פעם אחרת'..

 

 

המוח מלא ב'פנינים' מסוג זה שתפקידן לשמור עלינו מהתחושות הלא נעימות שבביצוע המטלה (חששות, חרדה, פחד, דאגה, עצב, מאמץ), ובאותו זמן מחשבות אלה גם מונעות את טובתנו האישית. הרבה פעמים מסתתרת מאחורי מחשבות אלה הנחה סמויה, לא מודעת, שלא נוכל לעמוד ב'סבל הנורא' שבביצוע המטלה, שאי אפשר לשאת את הקושי שבביצוע המטלה. זו כמובן הנחה שגויה ולא מבוססת, אך היא מוליכה שולל רבים וטובים.

 

 

עוד אמונה סמויה היא שחייבים לשרור תנאים אופטימליים כלשהם (כמו מצב רוח טוב, שלום עולמי, להרגיש בנוח ועוד) כדי שאפשר יהיה לבצע את המטלה. גם זו אמונה שגויה שמובילה לדחיינות. אם דורשים שתנאים מסוימים (הרגשת נוחות, העדר חששות) יתקיימו לפני ביצוע המטלה אז בהעדר התנאים הללו המטלה תידחה (וכמעט תמיד יהיו תנאים לא נוחים). לעומת זאת אם אתם רק מעדיפים שתנאי נוחות מסוימים יתקיימו לפני ביצוע המטלה אך אתם לא מחייבים אותם להתקיים, יש לכם יותר יכולת תמרון ויותר סיכוי לבצע את המטלה.

 

 

כשמדובר במטלה עם דד-ליין הדחיינים 'המקצועיים' יבצעו אותה תמיד באיחור או בדקה ה-90, או לא יבצעו אותה כלל...  הדחיינים שבינינו (שזה הרוב, ברמה כזאת או אחרת) ישיגו הנאה בטווח הקצר מדחיית המטלה (אפשר לשכב על הספה, לגלוש באינטרנט או לדבר עם חברה וכו'), אך בטווח הארוך יסבלו מכך שהמטלה לא בוצעה – גם כי לא קידמו את טובתם האישית ואולי גם מהמטרד שעדיין המטלה מחכה להם. חלק מהאנשים יסבלו גם מרגשות אשמה ואכזבה מעצמם או תחושת כישלון על כך שלא ביצעו את המטלה.  

 

 

אז איך זה שיש אנשים שמסיימים מטלות עוד לפני הזמן?

 

תארו לכם שהייתם מחזיקים באמונה הבאה: 'אני חייב להרגיש לא בנוח לפני שאני עושה את המטלה'. במקרה זה לא הייתם דוחים משימות כמעט אף פעם. ייתכן שאנשים שעושים הכל בזמן מחזיקים באמונה ש 'לא איכפת לי אם אני מרגיש בנוח או מרגיש לא בנוח לפני שאני עושה את המטלה, אני אעשה אותה בין אם אני מרגיש בנוח ובין אם לאו'. וייתכן והם מחזיקים באמונה ש 'הייתי מעדיף להרגיש בנוח לפני שאני עושה את המטלה אבל אני לא חייב להרגיש בנוח לפני שאני עושה אותה'. 

 

 

להתגבר על דחיינות זו לא משימה פשוטה בכלל אבל היא שווה כל מאמץ שתשקיעו,  אחרי הכל מדובר באיך יראו החיים שלכם. 

 

לסיום, הנה מספר קוי פעולה מנחים שיכולים לעזור להתמודד:  

 

1. היו מודעים לדחיינות שלכם

 

2. אל תצפו לפתור את הבעיה ע"י קריאת פוסטים באינטרנט... אבל זאת כבר התחלה.

 

3. למדו את הנושא היטב, אפשר למצוא הרבה חומר על דחיינות.

 

4. התחייבו בפני עצמכם לסבול בטווח הקצר לטובת הנאה בטווח הארוך. (לבסוף זה הופך להרגל ו'הסבל הנורא' פוחת או נעלם..)

 

5. התמידו בביצוע תרגילים שתמצאו בנושא. למשל, לפרק מטלה גדולה להרבה מטלות קטנות הנראות קלות יותר לביצוע. טכניקה נוספת היא לשאול את עצמכם 'האם זה יהרוג אותי להקדיש לכך 5 דקות?'.  ובאמת להקדיש רק 5 דקות למטלה. אם הצלחתם טפחו לעצמכם על השכם, כבר התקדמתם. אחרי 5 דקות תוכלו לסיים או לשאול את עצמכם שוב 'האם זה יהרוג אותי להמשיך עוד 5 דקות?'.

 

6. פנו לעזרה מקצועית.

 

התקדמו בהרבה צעדים קטנים ולאו דווקא בקפיצה גדולה. 

 

בטיפול במוסיקה וטיפול קוגניטיב-התנהגותי אפשר לעבוד על נושא זה לעומק, בהתאמה אישית, ותוך התייחסות לתחומי חיים שונים. אפשר להתייחס לדחיינות כאל סימפטום שמקורו בהקשרים רחבים יותר בחיי המטופל, או להתמקד בו כמטרה בפני עצמה.

 

בהצלחה!