תיאור מקרה:

 

למה הילד מתנהג כמו דיקטטור?

 

לא פעם נתקלת בסיטואציה, וזה כשעוד לא היו לך ילדים. הסתכלת ולא הבנת. מה יש לילד הזה? מה הוא מאבד פרופורציות? מה זה הצרחות האלה? אני ניצחתי! זה בגללם! אני לא מוכן, כולם נגדי! פתיל קצר, חוסר יכולת להתמודד עם כישלון, כל ביקורת מוציאה פרצים של תסכול, כאילו אי אפשר להגיע לילד. כאילו. רק כאילו. כשפתאום זה הילד שלך, מחובתך להגיע אליו. לעזור לו לעזור לעצמו.

 

מה גורם לילד להיות כל כך חסר ביטחון? האם זה קשור דווקא לביטחון? אם הוא מוסיף לספוג צעקות ועונשים ובכל זאת ממשיך באותה התנהגות, מה פספסת?

 

מה צריך להשתנות בסביבתו כדי שדפוסי ההתנהגות שלו ישתנו, יתמתנו. מדובר בשינוי בדפוסי חשיבה שנוגעים להערכה עצמית ולוויסות רגשי.

 

ברור שלילד יש בעיה וברור שיש לך השפעה על הסיטואציה וגם לגמרי ברור שלא ממש ברור לך מה צריך לעשות, חוץ מהידיעה שצריך לעשות משהו. לעזור לו ולעזור למשפחה.

 

זה לא משהו שעושים לבד, זה דורש התערבות חיצונית. לא תלויה רגשית במעורבים.

 

אני רוצה לשתף בתיאור מקרה שטופל אצלי בקליניקה. אין לי ספק שזה תיאור כמעט יומיומי אצל הרבה משפחות.

 

דוד (שם בדוי) בן 7, ילד חמוד וחכם, הגיע אלי לאור תלונות על התבודדות בכיתה, חוסר השתתפות בשיעורים בכיתה, לא מזמין חברים ולא ניגש לילדים בכיתה, חשש מכישלון וכעס מוגזם כאשר מפסיד במשחק. אינו צוחק, רציני, אינו מתנהג כמו ילד, לא מחייך. מורתו מודאגת ממנו למרות שהוא תלמיד מצטיין.

 

דוד הגיע מאד מכונס ומסוגר בעצמו ודמה בעיני לסיר לחץ, שמחזיק הכול בפנים. בחרתי לעבוד אתו עם כלי נגינה. לא היה לו ניסיון וזה היה כל הטריק, להוציא קצת קיטור לפני שמתחילים, ולאפשר חוויה של הנאה וערך עצמי ללא צורך בהישג כלשהו.

 

היה לי כואב לראות כשאמר לעצמו בקול כעוס ומאשים  'אני אפס', 'אני חייב לנצח', 'אני מוכרח להצליח',  ולעתים הדבר היה מלווה במכה חזקה של כף היד על המצח. לעתים היה זורק חפץ ומקלל אותו בשעת תסכול. תחושות התסכול והכישלון שלו היו קשות מאד וחסרות פרופורציה.

 

במשחקים תחרותיים נשמעו בלי הרף המילים: 'זה לא פייר, זה לא הוגן'. היו ניסיונות מרובים לשנות את חוקי המשחק או להפסיק את המשחק באמצע או להאשים אותי ב'רמאות'. אם הפסדתי, פרצי לעג דורסניים לא אחרו לבוא.

 

מה מוביל ילד למחשבות האלה, להתנהגויות האלה? עם מה הוא מרגיש שהוא צריך להתמודד? 

 

הבנתי, שבבסיס הקושי של דוד הייתה החרדה, שאם יפסיד, אזי יאבד קשר עם אחרים וגם תהיה זו פגיעה קשה בערכו העצמי, הוכחה שהוא כישלון ('אפס כדבריו'), שלא ירצו להיות חברים שלו. דוד אימץ גישה תובענית מדי כלפי עצמו וכלפי אחרים. אמונתו הייתה כי הוא חייב לנצח ולהצליח תמיד ואם לא זה יהיה סוף העולם. אמונה זו הובילה לסף תסכול נמוך, למצב רוח דרוך וכעוס ולקושי אמתי בהשתלבות בחברה ויצירת קשרים. 

 

הגישה שנקטתי הביאה בסופו של דבר את החיוך והצחוק המיוחל על פניו של דוד ואת היכולת לשאת הפסד וכישלון, מבלי לאבד את ערכו העצמי. הדבר הוביל למצב רוח טוב יותר, ליכולת ליצור קשר חיובי ומהנה ופחות לוחמני ואגרסיבי, יכולת לשחק לשם ההנאה שבמשחק ולא למען הניצחון בלבד, שמירה על כללי משחק עקביים ומתן כבוד לשחקנים האחרים, גם בזמן הפסד וגם בזמן ניצחון.

 

מה הייתה הנקודה שבה נגעתי?

 

במהלך הפגישות דוד נכח כי ערכו העצמי לא תלוי בהישגיו וכי כישלון או טעות אינם משנים את ערכו, בנוסף למד דוד להבחין בין רצונו להצליח לבין העובדה שאין הוא חייב להצליח תמיד. שינוי הגישה מ"חייב לנצח" ל"רוצה/מעדיף לנצח", הביא לשינוי דרסטי בהתנהגות ובמצב הרוח. המורה המחנכת של דוד הודרכה לומר לו שהוא רוצה להצליח, אך אין זה אומר שהוא חייב לעשות כן. ואכן, בתוך מספר חודשים היא דיווחה על שיפור משמעותי בהתנהלותו בכיתה ובלימודים, לדבריה "הוא סוף סוף הפך לילד".  

 

לטיפול בקשיי התנהגות התקשרו: 050-6818414

יריב